מה צופנים לנו נבכי התסריט שיצרנו, מתוך עבודה נשמתית מאומצת, שהשקענו בא את כל הידע שאי פעם צברנו בפעימות השונות של נשמתינו.
נשמות וירטואוזיות שכמותינו, איזה אתגרים לקחנו על עצמנו הפעם.
האם יהיה לנו האומץ לממש את מלוא הפוטנציאל?
האם נצליח להרחיב את גבולות התסריט שיצרנו?
האם השכלנו ליצור לנו עוגנים מספיק חזקים שינתבו אותנו אל נמל המבטחים?
האם נזכור להשתמש בהם כשנחווה בחומר?
האם ניתן לעצמנו את הכוח לראות מעבר לאשליה?
לפעמים המשימה נראית כה קשה, למה שניצור זאת לעצמינו? האין דרך קלה יותר?
אולי עדיף לא לדעת, לא לראות, לא לשמוע. לא היה אז קל יותר?
אז למה אנו כאן בכלל? למה זה משמש? לאן זה שואף?
ואז פתאום נזכיר לעצמינו, עמוק עמוק בתוכינו יש את הניצוץ הקטן, הזיק שמזכיר לנו שיש כאן משהו מעבר, משהו שנוגע בנו.
שפתאום מתעורר ומזכיר לנו מי אנחנו ומה באנו לעשות כאן. זה גדול מאתנו, זה חזק ועוצמתי ואין לנו יכולת להתנגד לו- השליחות, הרצון לעזור, לתמוך. פתאום הכול נכנס לפרופורציות , מנערים את אבק הספקות ויוצאים למשימה בכוחות מחדשים.
אלו הם חייהם של שליחי האור, שבאו לשרת את האנושות, באנו לעורר ולהזכיר, באנו ליצור שינוי תודעתי. זה טבוע בנו בתוך הדנ”א וזה חלק ממי שאנחנו.
עדיין חשוב למצוא זמן לעצמינו שלא נתרוקן מדי, שנעזר אחד בשני לתמוך ולשמור, שלא נשכח המשימה ולהזכיר כל הזמן מי אנחנו ומה באנו לעשות.
זה נותן כוח להמשיך בדרך למרות הקשיים הרבים.
אין כמו חיוך של אדם שעזרנו לו, לראות את העיניים הנוצצות אחרי שנזכר, ללוות אותו ללמוד את שיעוריו ולראות אותו נזכר אף הוא בשליחותו.
זוהי מהותם של שליחי האור ואלו הם מילות שבועתנו–לנצח נפעל מתוך תשוקת הלב.
מגדלורים של אור